מה עוזר לנו לחוש בבית?
הבית שלנו הוא אותו מקום בו יש את האנשים היקרים לנו, בו אנחנו משקיעים זמן ,מאמץ ומחשבה בתחזוקתו. אנחנו מארגנים את הבית שלנו לפי טעמנו, אנחנו מנקים ומסדרים אותו , מטפחים אותו לפי ראות עיננו. אותו מאמץ , אותה עשייה שלנו סביב ענייני הבית- מחברים אותנו אליו.
משהו שאני טורחת עבורו הופך להיות חשוב לי. כאורחת בביתם של אנשים אנו פחות מרגישים מחוברים: אני יכולה ליהנות מאוד מלהתארח, אך אני לא ארגיש 'בבית': אכפת לי פחות מאותו המקום ואין לי רצון מיוחד לטרוח עבורו. כשמרשים לי לעזור בפינוי השולחן, בסידור, בשטיפת הכלים וכדומה, אני מרגישה יותר 'בבית'.
כך גם עם הילדים: הם אינם אורחים בבית בו הם חיים וגם הם זקוקים לתחושת החיבור לביתם. דבר זה נוצר על ידי השקעה של זמן, מאמץ, מחשבה…שלהם בענייני הבית. הם לא יושבים אחרי האוכל ומחכים שיפנו את צלחתם כאילו הם אורחים, הם צריכים להרגיש אחריות ואכפתיות לביתם- וזה נרכש על ידי עשייה פעילה בבית ועבור הבית.
כשהילד משקיע בבית, לוקח חלק פעיל בניקוי החדר שלו, מפנה דרך קבע את צלחתו, שותף בקניות הבית/ בפינוי שקיות המצרכים, כשהוא מודע לסדר הנהוג בו ומקפיד עליו, הוא מפתח אכפתיות לביתו וכך מרגיש חלק ממנו. מרגיש באמת שייך. הבית הזה הוא- שלו.
על כן הקפידו על שיתוף הילדים במטלות היומיומיות בבית (ויפה שעה אחת קודם..)- כל ילד בהתאם לגילו ויכולתו. ראו כמה תחושת ערך הדבר ייתן להם ואל תוותרו גם אם תשמעו תלונות ומחאות. ככל שהדבר ייהפך לשגרה קבועה, כך הוא יהיה מובן מאליו וייעשה באופן אוטומטי ובקלות.
דוגמאות לעזרה שילדים יכולים (וצריכים) לעזור בבית:
– הוצאת קופסת האוכל מהתיק בשובם מבית הספר/הגן, תליית התיק במקום , הבאת תיק האוכל לכיור.
– נעליים מונחות במקום קבוע וידוע על ידי הילדים.
– פינוי הבגדים אחרי המקלחת לסל הכביסה.
– תליית המגבת בתום השימוש.
– חלוקת ניירות הטואלט כשנקנים הביתה.
– ריכוז השקיות במקומן בבית.
ועוד ועוד.
אל תוותרו על כך- תנו להם את הזכות להרגיש שייכים בבית ולא אורחים בביתם הם!